רשב״א על גיטין ע״ו

1 הא דמקשינן: בשלמא לרבא רישא בדלא פריש וסיפא בדפריש. פירש רש"י ז"ל: סיפא בדפריש ומה היה לו לפרש אם לא להקפיד אפילו אם תמות, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ברישא נמי היה לנו לומר דלא הוי גט כיון דלא קיימתו כלל שלא התחילה להניקו דעל כרחין לרב אשי מת הבן עד שלא הניקתו כלל קאמר, והקשו עליו בתוספות דלרבא נמי סיפא אמאי אינה מגורשת דהא איכא למימר דמאי דפריש שתי שנים באב איצטריך ליה כדי להקל עליה דאי בסתם הוה ליה לשמושיה עד דמאית, ובהנקה נמי תינח לרבנן דאמרי שתי שנים אלא לרבי יהודה הרי אהני פירושו להחמיר עליה להניק שתי שנים. ועוד מאי קא פריך לרב אשי דילמא רישא בשהניקתו שעה אחת ולא הספיקה להניקו יום תמים עד שמת ורב אשי במפרש יום אחד דוקא קאמר יום אחד ולא תהני לה שעה אחת בדלא מאית הא מאית בשעה אחת סגי דמכל מקום הרי נתקיים התנאי שהניקתו. ועוד, דאם כן למה לי לאיתויי סיפא דהא מרישא הוא דפריך ליה לרב אשי ולא מסיפא. ופירש ר"י ז"ל: דהכי קאמר, בשלמא לרבא דרישא בדלא פריש וכיון שלא פירש אומדין דעתו שלא נתכוון זה אלא לימי הצורך וכיון שמת אין כאן צורך, ואף על פי שלא הניקתו כלל הרי זה גט, סיפא בדפריש וכיון שפריש איכא למימר דלצעורה קא מיכוון ודוקא קאמר, וברייתא נמי לא להוי בדפירש יום אחד ואם מת עד שלא הניקתו כלל אינו גט כתנא קמא דמתניתין שהרי לא נתקיים התנאי, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כי היכי דבסיפא אינו גט רישא נמי לא ליהוי גט שהרי כיון שלא נתכוון לימי הצורך בדוקא קא מתנה וכאלו אמר בפירוש על מנת שתניקי יום אחד אם כן מאי שנא מסיפא בנדפס: בסיפא דאמרינן מת הבן אינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי, כן פירשו בתוספות. ולענין פסק הלכה, אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינה מגורשת כרבנן, וכללא דכאיל רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, לאו דוקא הוא דלא אמרין אלא בדאיכא טעמא דמסתבר וכן כתב רבנו אלפאסי ז"ל בפרק גט פשוט גמרא המלוה את חבירו על ידי ערב, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי יוחנן סדר סמפון כך הוא: אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנתי פלונית בת פלונית על מנת ליתן לך מקמת פלן ומנכסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום אירעו אונס רבי יוחנן אמר אונסא כמה דלא עבד כלומר דאין טענת אונס, וריש לקיש אמר אונסא כמה דעבד, כלומר דיש טענת אונס, חד בר נש אקדם פריטין לאלפא ונגב נהרא אתא עובדא קמי רב נחמן בר יעקב אמר הא אלפא אייתי נהרא, אבא בר רב הונא ורב הונא בשם רב אבא הוה מצלי דינגב נהרה בגין דיהיב פריטי כלומר כשהקדים זוזי לאלפא ובעי מהדר ביה הוה מצלי דינגב נהרא כי היכי דלימא ליה למרי אלפא הב לי פריטין דיהבית דהא לא מצית לעבורי, אשכחת אמר רב ורבי יוחנן ורבי אבא סברין כרבן שמעון בן גמליאל כלומר דאמר עכבה שאינה ממנה הרי זה גט ריש לקיש ורבי נחמן בר יעקב לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל חתכה דדה כמי שעכבה וחתכה דדה כמי שלא עכבה. ונראה דגירסא זו משובשת ואיפכא גרסינן רב ורבי יוחנן ורבי אבא לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל דריש לקיש ורב נחמן בר יעקב סברין כרבן שמעון בן גמליאל דהא ריש לקיש ורב נחמן יש טענת אונס סבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ולפי גירסא זו צריך עיון אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקא מוקי ליה לרב נחמן דהוא בתרא כותיה וקיימא לן כרב נחמן, ועוד דעבד עובדא כותיה ומעשה רב.

2 אמר לה סתם הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא מת הבן או מת האב אפילו קודם שתניק את הבן ושתשמש את האב הרי זו מגורשת. ואף על פי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר אליבא דרבנן דאינה מגורשת עד שתקיים תנאה שעה אחת כמו שכתבתי למעלה מכל מקום הראשון נראה עיקר מן הטעם שכתבתי במשנתינו, ולמאן דפסק הלכתא כרב אשי ודאי אף על פי שמת האב או הבן קודם ששמשתו ולא הניקתו כלל הרי זו מגורשת לא מת האב אלא שאמר אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה מסתברא דמגורשת כיון שלא הקפיד עליה להתנות עמה זמן קצוב, אבל מצאתי בתוספתא שנחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל אפילו במתנה עליה סתם דגרסינן התם על מנת שתשמשי את אבא ואמר האב אי איפשי שתשמשני הואיל ולא נתקיים התנאי אינו גט רבן שמעון בן גמליאל אומר אם ברצון אמר הרי זה גט ואם בהקפדה אמר אינו גט, ונראה דדוקא נקיט לה במתנה סתם דלמטה ממנה קא תני תנאי מפורש על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ונתקרע הגט או אבד וכו', משמע דעד השתא במתנה עליה סתם קאמר וכדקתני לעיל מינה על מנת שתשמשי את אבא ועל מנת שתניקי את בני שמשתו שעה אחת הרי זה גט, וזו ודאי בסתם היא ולא במפרש. שמשה את האב יום אחד או שהניקה את הבן יום אחד ואפילו שעה אחת ועדיין הן קיימין לרבא דאוקי מתניתין בסתם אינה מגורשת דסתם כמפרש כל זמן שצריך לו הוא, עד שיפרש לה זמן ידוע, ולרב אשי סתם כמפרש יום אחד הוא עד שיפרש לה זמן ידוע אלא שצריכה להניק את הבן תוך שתי שנים ללידתו שהוא זמן הנקתו של בן, ורבנו אלפאסי ז"ל פסק כרב אשי דבתרא הוא ואף על גב דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הילכתא כותיה דהא לא אסיקנא בתיובתא, ואיכא מאן דאמר כיון דדיקא מתניתין כותיה דרבא הילכתא כותיה כמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כרב אשי. ולענין תנאין שבממון שכיוצא בזה, אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן, איכא למימר דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהן, ולרב אשי כמפרש על מנת שתזון יום אחד או שעה אחת דמי, ואיכא למימר דלכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו דמי דלא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה יום אחד או שעה אחת. ורב חסדא ורבא ורב אשי בהא פליגי רב חסדא סבירא ליה דלתנא קמא דמתניתין סתם כמפרש יום אחד דמי לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה ומשום דאקשיתיה לישנא דמתניתין דקתני כמה היא מניקתו שתי שנים דמשמע דחיוב הנקתה של זו שתי שנים אפיק לה למתניתין לבר מהילכתא ואוקמה כרבן שמעון בן גמליאל, ורבא סבר דלענין זה גט כממון וסתם כמפרש כל זמן הצריך לו קאמר דלא אמרו דלצעורה קא מיכוין אלא באיצטלית ודומה לו, דכיון שהתנה עליו בפירש שתתן לו איצטליתו צריכה לקיים תנאו שהתנה עליה דלצעורה קא מיכון להשלים תנאו שפירש לה אבל לגבי האי כיון דלענין ממון מתנה סתם כמפרש כל ימי חייו אף לגבי גיטין כן, אי נמי דלא אמרו לצעורה קא מיכוין אלא להחמיר עליה ולא להקל עליה, ורב אשי סבר כיון דאית להו לרבנן דלגבי גיטין לצעורה קא מכוין אף בזו נאמן בנדפס: נאמר דלצעורה קא מכוין ואפילו להקל עליה אלא דאפילו מתניתין רבנן היא ומתניתא לא פליגו ומתניתין הכי קאמר יום אחד משתי שנים לאפוקי לאחר שתי שנים דלא, אבל לגבי ממונא לכולי עלמא להרוחה קא מיכוין וסתם כמפרש כל ימי חייו קאמר. וצריך תלמוד, ובנדפס: וצריך עיון.

3 תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וחזר ואמר לה בפני שנים על מנת שתתני לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים רצתה משמשתו רצתה נותנת מאתים זוז וכו'. פירש רש"י ז"ל: כגון שלא מסרו לה בפני השנים הראשונים שאם מסרו לה איגרשא לה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים תנאי אחר ומסרו לה, בכי הא הוא דאמרינן שהוא יכול לבטל תנאו הראשון, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שאם מסרו לה בתנאי הראשון שוב אינו יכול לבטל דבריו הראשונים דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומסתמא הא ברייתא כותיה אזלה ואם כן כיון שגיע גט לידה כל היכא דמקיימא תנאה מגורשת ואפילו נתקרע הגט או נאבד מגורשת לכשתשלים תנאה, וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובה דמשהגיע גט לידה אינו יכול לבטל הגט שנתן לה על תנאי במעכשיו ובעל מנת קל וחומר משנתקרע הגט או נאבד דמקיימא תנאה ומתגרשת למפרע,ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דקידושין ואיתא בבבא בתרא פרק הספינה שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה, דאלמא אף בעל מנת חוזר ומבטל תנאו, הא כבר מותבי לה רבוותא ז"ל ומפרקי לה דכיון דאמר על מנת הוה ליה כמאן דאמר לא תקנה אלא בשטר, ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין עיקר לקושיתם כלל דהתם שלוחין שוינהו ומבטל שליחותו ואזיל כל אימת דבעי והכי קאמר להו על מנת שתעשו שליחותי זה שתכתבו לו את השטר ולא תעכבו אתם בכתיבתו כל זמן שאין אני חוזר בי אבל בתולה בדעת הקונה ודאי אינו חוזר דאילו אמר לחברו זכה בשדה זו על מנת שתכתוב בנדפס: שאכתוב את השטר כותב הוא את השטר בעל כרחו ומקיים תנאו וזכה בשדהו למפרע והיינו דנקט לה באומר לעדים ולא נקט לה במתנה עם הזוכה בעצמו, וההוא דאמר לה אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא, ואותיב מינה אביי לרבא דאמר גלויי מילתא בגיטא מילתא היא, ופרקינן אטו התם לבטוליה קא מיכוין דמשמע דאילו מבטל ליה בפירוש מבוטל, איכא למימר דהתם בדלא אמר לה מעכשיו אי נמי בשמסרו ביד שליש, אלא ודאי הא דאמרינן הכא דיכול לבטל דבריו הראשונים דוקא בשלא מסרו לידה בפני שנים הראשונים, ובתוספתא מוכיח כן וקרובים דברי התוספתא לדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם: אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתיני לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתתן לי מאתים זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים הרשות בידה רוצה ממתנת רוצה תתן, אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים אחרים על מנת שתמתין לי שלש שנים בטלו דבריו האחרונים את הראשונים, וכתב הרמב"ן נ"ר דאף על פי כן נראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי על מנת כן אתתננו לה ובשעת מעשה נתן על תנאי אחר שדבריו הראשונים אינן כלום שהרי לא התנה עמה ואפילו אמר לה מתחלה בפני שנים, על מנת כן אתן ליך גט ובשעת מעשה התנה תנאי אחר בטלו דבריו הראשונים, ולא דמיא לההיא דתניא בתוספתא דקידושין זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו בנדפס: האשה אם האיש תבע את האשה עשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש ועשו דברי האיש, דאלמא על דעת ראשון גמרו מעשה, שאני התם דסתם הוא אבל התנה תנאי אחר אין לנו אבל לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לו לאומרה שאמר בפני שנים הראשונים על מנת כן אתן ולא מסר לה וכן בפני האחרונים ולא מסר לה וכשמסר לה לאחר כן מסר לה בפני כולם סתם ועל תנאין הראשונים מסר והא דקתני הרי זה גיטך על מנת לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהא כמאן דפריש, עד כאן, ומיהו לפי דברי התוספתא שכתבתי נראין הדברים דאפילו בשאמר לה על מנת כן וכן אתן ליך גיטיך וכשנתנו לה הזכיר בנדפס: לו תנאי אחר לא בטלו דבריו הראשונים כיון שלא בטלן בפירוש דבמוסר לעדים כענין התוספתא אין לומר כדברי רבינו נ"ר אלא שאין זה תנאי אחר אלא תוספת תנאין לומר או ראשון או אחרון, והאי דנקט לה בתוספתא בשני כתי עדים הוא הדין לכת אחת אלא דמשום דינא דסיפא נקט הכי דמסיים בה ואחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין ליתן לה גיטה, והרב בעל העיטור ז"ל פירשה אפילו בשנתן לה בפני שנים הראשונים ואפילו הכי יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר עד שיתקיים התנאי דלא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו אלא דלכשיתקיים התנאי איגלי מילתא דמההיא שעתא איגרשי לה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר או שאבד הגט או שנתקרע קודם קיומו של תנאי מגורשת אבל ביני ביני יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה ואינה מגורשת מדגרסינן לעיל אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת, אלמא אף על גב דהתנה עליה בעל מנת יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה, ומסתברא דלא כותיה דבעל מנת ודאי אינו יכול לחזור בו כדכתבינן לעיל, וראייתו מדרבא אדרבה איפכא שמעת מינה דאם איתא דיכול הוא לחזור בו ולבטל תנאו למה ליה למילף מתקנתו של הלל ומשום דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה דהא אף כשתמצא לומר דבעלמא שמה נתינה הכא אינה מגורשת דכל שאינו רוצה בקיום תנאו בטלי מבטל ליה, אלא ודאי שמע מינה אי לאו דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה וכל המתנה על מנת שתתן לי כך לדעתו קאמר הא נמי הויא מגורשת ואף על פי שאינו רוצה בקיום תנאו וזהו בטולו, ועוד דאמרינן בפרק קמא דקדושין אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי דאמר רב הונא אמר רבי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואקשינן עליה מהא דתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו, לומר שאינו כמתנה על מנת שאתן, אלמא באומר על מנת אינו יכול לחזור בו דאי יכול לחזור בו מאי קושיא לעולם מקודשת למפרע לכשישלים ואי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בנתים אינה מקודשת לשני והיינו דרבי אלעזר, אבל אי חזרו בהן עד שלא ישלים הרשות בידן והיינו דברייתא, אלא ודאי כל האומר על מנת אינו יכול לחזור בו, כך נראה לי. והרמב"ן נ"ר פירשה בשנתן לה הגט בפני שנים הראשונים ובטלו דבריו ולא בטלו לאו על כרחה קאמר אלא דברישא תלה הדבר ברצונה רצתה נותנת רצתה משמשת והיא ודאי יכולה לבטלה שאילו רצתה לא תקיים תנאו ונמצא מתבטל מעצמו והכא נמי לא שנא ואינו צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה בתנאי האחרון דהא תניא בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ההיא כרבי שמעון בן אלעזר מיתניא דאמר בפרק הזורק עד שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה ואנן כרבי קיימא לן דאמר אינו צריך אלא שיאמר לה הא גיטיך, וסיפא דקתני בטלו דבריו הראשונים את האחרונים הכי נמי הוא כשקבלה עליה ליתן שלש מאות זוז והילכך שניהם תנאי ראשון וכיון שכן אף על פי שהיא רוצה לקיים תנאה הראשון אינה מגורשת שהרי בטלתו ואינה מתגרשת אלא בתנאי זה השני.

4 למימרא דעכו במדינת הים הוה קיימא והא אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי. ואף על גב דעכו מקצתה בחוץ לארץ כמו שכתבתי בריש מכילתין אפילו הכי מתניתין לא מיתרצא דהגיע לעכו לחלק שהוא פוגע ראשון משמע ומה שממנה בצד הארץ הוא מחלק הארץ והתם הוו מיפטרי רבן וכדכתבינן במתניתין דריש מכילתין.

5 תניא כותיה דרבי יוחנן הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום. כך היא גירסת הספרים, וקשה קצת דכיון דלא אמר לה מעכשיו ולא על מנת אמאי איצטריך למיתני בסיפא ולאחר לא תנשא עד שלושים יום דהא ודאי פשיטא דהא לא הוי גיטא עד בתר תלתין, ונראה דעל מנת שאעבור גרסינן וכן היא במקצת הנוסחאות והיינו דאיצטריך למימר ולאחר לא תנשא עד שלשים ואף על פי שאם נתקיים התנאי נמצאת מגורשת מעכשיו, אבל הרמב"ן נ"ר כתב דגירסת הספרים יש ליישבה ולומר דברייתא לפרושי הרי זה גט דמתניתין אתא ולהכי קתני הרי זה גט ולא תנשא עד שיתקיים התנאי דשלשים יום כלומר דלכי מטו תלתין יומין הוא דהוי גיטא.

6 ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה. והיינו תניא כותיה דרבי יוחנן דאי כרב הונא הא אם בא עליה בלא גט ישן מיפסיל דהא אתנה בתשמיש ולא קיים תנאו.

7 וליחוש שמא פייס. כתב רש"י ז"ל כשהוא בא אצלה פייס קטטה שביניהם ונתיחד עמה ואין פירושו עולה בכאן כהוגן דכיון דאמרינן ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה, ודאי משמע דהא דפרכינן וליחוש שמא פייס מילתא אחריתי היא ולאו שמא נתיחד עמה קאמר, וכבר הארכתי בזה בתחילת פרק המביא בתרא בסייעתא דשמיא. ורבנו תם ז"ל פירש לאחר שלשים יום נמי אמאי תנשא לאחר ליחוש שמא נתפייס ובא בחשאי ונתבטל תנאו, והא דאמרינן מאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא, היינו כל שכן משום דהיה הולך ובא דאז יותר קרוב לחוש שמא בא כדרכו ולא ראינוהו וכן פירש רש"י ז"ל דהיינו כל שכן דמאן דמתני לה אמתניתין, אבל רבנו אלפאסי ז"ל כתב בתשובותיו שמא פייסה בדברים ומחלה לו התנאי ובטל התנאי ולומר דאף על גב דנתעכב לבסוף בבירור שלשים יום כגון דאתו סהדין ומסהדי עליה דלא זזה ידו מתוך ידם כל שלשים יום אפילו הכי איכא למיחש דמעיקרא כשהיה הולך פייסה ונתפייסה ומחלה לו התנאי ונתבטל מדעת שניהם והיינו דאמרינן מאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא כלומר מאן דחאיש אמתניתין לשמא בא למדינה בחשאי אף על פי שאלו בא היה נראה לבני המדינה כל שכן דחאיש לחששא דשמא פייס בחשאי, אבל מאן דחאיש אברייתא התם הוא דחאיש משום דעבידי אינשי דמפייסי אבל למיתי בצנעה לא חאיש שהרי לא בא שאלו בא היו רואין אותו בני אדם כך פירש הוא ז"ל בתשובה. ונראה שהוא ז"ל סובר דשתי חששות חלוקות הן דאברייתא חיישינן שמא פייסה ואמתניתין חיישינן שמא בא ולישנא דגמרא ודאי מסייעו דאברייתא פרכינן וליחוש שמא פייס ומאן דמתני לה אמתניתין פריך וליחוש שמא בא, אלא דקשיא לי דהא מאן דחאיש לפיוס, בין אברייתא בין אמתניתין איכא למיחש לה וכן נמי למאן דחאיש לשמא בא בתרוייהו איכא למיחש ליה, ועוד דאיכא דמתני לה אמתניתין קאמר דמשמע דהאי חששא דמתניתין אביריתא דהיינו שמא פייס איכא דמתני לה אמתניתין, ושמא לאו אחששא גופה קאמר, אלא הכי קאמר איכא דמתני אמתניתין דאיכא למיחש בה דלא ליהוי גיטא דדילמא בא בחשאי, ואף על פי שאף במתניתין איכא למיחש לשמא פייס ניחא ליה למתני חשש ביאה לאשמועינן דאפילו לשמא בא בחשאי איכא למיחש ונפקא מינה היכא דאמר לה נאמנת עלי לומר שלא פייסתי דאכתי חיישינן שמא בא ונתבטל תנאו, והא דאמרינן מאן דמתני אמתניתין ומאן דמתני אברייתא לאו למימרא דאמתניתין איכא למיתני הא ולא אברייתא או אברייתא ולא אמתניתין אלא חששא דתנו אמתניתין וחששא דמתנו אברייתא קאמר, ורבנו חננאל ז"ל פירש שמא פייס ובטל הגט דהוא ז"ל גורס כל זמן שאעבור מנגד פניך וכיון דלא אמר לה מעכשיו ולא על מנת אף על פי שמסרו לה יכול הוא לבטלו, ולפי זה הא דאמרינן דמאן דמתני לה אמתניתין כל שכן דמתני לה אברייתא היינו טעמא משום דכיון שהיה הולך ובא קרוב הדבר שנתפייס ובטל תנאו בחשאי מה שאין כן במתניתין דרוב בני אדם אין עשויין לבא בחשאי, ואף בנוסחותיו של רבנו אלפאסי ז"ל כך כתוב בהן ותמיהא לי דכיון דלא אמר לה מעכשיו ולא על מנת למה הוצרך ולענין פסק הלכה, מסתברא דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתניתין חדא דקיימא לן כאיכא דאמרי ואיכא דמתני לה כאיכא דאמרי היא, ועוד בדאורייתא הלך אחר המחמיר הילכך אפילו אמר לה אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ולא נודע כי בא בתוך שנים עשר חדש אפילו הכי חיישינן שמא בא בחשאי ולא הרגיש אדם בביאתו וכל שכן דחיישינן שמא פייס, והני מילי בנשואה שלבו גס בה חוששין שמא פייסה, אבל בארוסה שאין לבו גס בה אין חוששין שמא פייס כדאמרינן בפרק כל הגט אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה, ובנשואה נמי אם אמר נאמנת עלי לומר שלא באתי ולא פייסתי אין חוששין לו דמעיקרא אדעתא דהכי גמר ויהיב לה דאי אמרה לא בא ולא פייס דליהוי גיטא מעליא ומבטל תנאו מעתה, ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב דלשמא בא בסתר אין חוששין, וכן כתב בפרק י"ו בנדפס: ט לפי שאין דרך בני אדם לבא בצערא בנדפס: בצנעה, ורבי חננאל ז"ל כמאן דמתני לה אמתניתין ולחומרא.

8 אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיק לכי נפקא קאמר לה. פירש רש"י ז"ל: האומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר ואי מאית בלילה לא הוי גיטא וגבי מתניתין הרי זה גיטיך כשלא אבא לאחר שנים עשר חדש לאו גט הוא וליכא למסמך אזמנו של שטר מוכיח דהא בהדיא אמר דכשלא אבא יהא גט אבל לא מעכשיו, ואיכא לאקשויי והא תנן הרי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר רב הונא ולדברי רבי יוסי חולצת אלמא בהא נמי אמרינן זמנו של שטר מוכיח והוה ליה כמהיום ולאחר מיתה ואין הכל שוין בו אלא למר חולצת ולמר מתיבמת. יש לומר דאביי סבר לה כמאן דמתני לה לדרב הונא ארישא אבל אסיפא דהיינו זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום בנדפס: מודה הוא דלא פליג בה רבי יוסי ולכולי עלמא לא אמר כלום ומתיבמת. ואם תאמר והא רבי יוסי כי אמרה גבי כותב נכסיו לבנו ולאחר מותו אמרה, איכא למימר דממונא שאני דאיכא לקיומיה כוליה לישניה גופא מזמנו של שטר ופירא לאחר מיתה אבל הכא לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח דהא לאחר מיתה קאמר דמשמע ולא מהיום, ומיהו כשאמר בהדיא מהיום ולאחר מיתה מימר אמרינן מתוך שאין אדם עשוי לחזור בו בתוך כדי דבורו חוששין דילמא תנאה הוא ומהיום מגורשת לכשימות, ולפי פירוש זה הוא דאמר רבה לעיל כשאמות ולאחר מיתה אין זה גט דלא הוי גיטא כלל קאמר וכאביי דלא אמרינן ביה זמנו של שטר מוכיח, ורש"י ז"ל בעצמו פירשה בעבודה זרה בענין אחר דהכי קאמר הכל מודים כל היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתיקה שאינו גט גמור ואפילו רבותינו לא היו מתירין אותה לינשא אבל מכל מקום עדיין הוא מחלוקת דלמר חולצת ולמר מתיבמת, והא דאמר רבה לעיל אינו גט אינו גט גמור קאמר ולאו למימרא שיהא בטל לגמרי אלא חולצת, ותדע לך דהא כי הוה סלקא דעתין לאוקמא בדאמר מהיום ורבנן, על כרחין אינו גט גמור קאמר וחולצת דהא במהיום ולאחר מיתה לרבנן ספוקי מספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי וחולצת ולא מתיבמת והשתא נמי כי מוקמת לה בלא מהיום ורבי יוסי חולצת, והסיוע לפירוש זה מדאקשינן בגמרא לעיל גבי מאן דמתני לה ההיא דאמר רב הונא חולצת אסיפא חולצת פשיטא אלמא ליכא מאן דפליג בהא דלרבי יוסי אפילו בזה גיטיך לאחר מיתה חולצת, ומתוך פירושו של רש"י ז"ל שמעמידה במתנה עם אשתו בלילה ומת באותו לילה עצמו שמעינן דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטיך מהיום אם מתי ומת באותו יום הרי זה גט גמור ולא אמרינן דמהיום סוף היום קאמר והא מית ליה קודם גמרו של יום ואין גט לאחר מיתה אלא מהיום כמעכשיו דמי ותדע לך דהא לרבי יוסי זמנו של שטר מכשירו וזמנו של שטר מהיום הוא דהא לא כתבינן שעות ואפילו הכי במתנה עמה בלילה ומת בלילה מכשירין אותו לרבי יוסי, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו בשם רבנו תם ז"ל שכתב בסדור הגט שלו ניחא ליה מעכשיו ממהיום דאי מאית בההוא יומא לא ידענא מאי אידון בה, והרמב"ן נ"ר הקשה עליו דאם כן רב דעביד תקנתא מיומא דנן ולעלם אמאי לא אתקין מעכשיו ולעלם משום שכיב מרע דמאית ביומיה דהא רובא כי תקיף להו עלמא טובא יהבי גיטא, אלא אותו יום עצמו בכלל מהיום הוא.